jueves, 1 de septiembre de 2011

ISRAEL: "INDIGNADOS" MARCHA DEL MILLON POR LA JUSTICIA SOCIAL EN ESTE PAIS. 3 SEPTIEMBRE-TAMBIEN EN HAIFA



עודכן ב- 02:55 01/09/2011

גדעון לוי | המבחן של המדינה

מאת גדעון לוי






מחרתיים ניווכח לדעת אם כיכר העיר תהפוך לכיכר המדינה, ואם כיכר המדינה תהפוך לכיכר המהפכה. המלים הגבוהות והמעט נמלצות הללו משקפות מציאות גבוהה ונמלצת לא פחות: מי שלא יבוא במוצאי שבת, לא קיים. ובמלים אחרות: מה שיקרה מחרתיים בכיכר המדינה הוא מבחן המדינה והחברה בישראל. כבר מזמן לא זומן להן מבחן בגרות ואזרחות שכזה. מי שלא יבוא במוצ"ש ימשיך בשגרת חייו.

הוא ימשיך לבהות בהבלי ערוץ 2 וערוץ 10 שנועדו לטמטמו לדעת; הוא ימשיך לשלם ללא כל סיבה על רוב מוצרי הצריכה שלו יותר מבכל מקום אחר בעולם; הוא ימשיך לסגוד לעשירים שחוגגים על חשבונו ואת עיניו הם מנקרים; הוא ימשיך להסתפק בשכר עמלו המעליב; הוא ימשיך להפקיר הכל בידי קומץ פוליטיקאים ציניים שלעולם לא מתחלפים כאן באמת וביניהם אין כל הבדל אמיתי; והוא ימשיך שלא לפצות פה נוכח תקציבי הביטחון וההתנחלויות השערורייתיים.

הוא ישתוק נוכח כל זאת, יקבל את הכל בהכנעה מעוררת שאט נפש ויישאר בבית. מי שלא יבוא לכיכר המדינה יאמר למדינה שמה שהיה הוא שיהיה, מה שהיה טוב לו וצודק לו ו"שאין מה לעשות". מי שלא יבוא לכיכר הוא לא רק אזרח אילם ועיוור, הוא גם אזרח אדיש שמועל בתפקידו האזרחי.

מי שיבוא במוצאי שבת יאמר שדי לו, שנמאס לו. שהוא לא רוצה לשלם כפליים יותר מבכל מקום אחר בתבל על מכוניתו, על הסלולרי שלו, על הטלוויזיה שלו, על דירתו ועל הקוטג' שלו. שהוא רוצה חלוקה אחרת, חברה אחרת ומדינה אחרת. אירוע אחד לא ישנה את כל זאת, אבל אחרי חודש וחצי של מחאה חסרת תקדים בהיקפה, אחרי הפגנה שחייבת גם היא להיות חסרת תקדים בגודלה, שום פוליטיקאי לא יוכל עוד להתעלם ביהירות, במנותקות ובאטימות מקריאת הכיכר.

ההישגים שכבר הושגו מרשימים מאין כמותם. אל תתנו לחבורת פרשנים שמרנית וסקפטית, מתנשאת ויהירה, שרק אורבת לשגיאותיהם ולמפלתם של המוחים, להוליך אתכם שולל. רק תראו מה ששבעה שבועות של מחאה, ללא שיכרון חושים, יכולים לעשות: פתאום מתחרים השרים והעשירים מי יוזיל מה. פתאום הם מתביישים להעלות מחירים. פתאום הם גילו שחברות הדלק מרוויחות יותר מדי, כמותן רשתות המרכולים, הבנקים, הסלולריים, יצרניות המזון, מי לא. פתאום גם גילו השכירים שהם משתכרים פחות מדי, ההורים שהם משלמים יותר מדי, והעיקר, פתאום הם לא מוכנים עוד להחשות ולוותר. לא היה יום אחד בשבעת השבועות האחרונים בלי מחאה, בלי צעדה, בלי הפגנה אחת לרפואה. רופאים וחסרי בית, פסיכולוגים ונהגי מוניות, רפתנים ופועלי פרי הגליל, כולם יחדיו.

פתאום הפגנה של שתי רבבות על עניין חברתי הופכת כאן ל"כישלון". פתאום ידיעה שהתפרסמה אתמול על רווחי הבנקים ברבעון האחרון - 712 מיליון שקל לבנק לאומי ו-563 מיליון לבנק הפועלים - מעוררת כאן שאלות קשות שמעולם לא נשאלו די. עד לפני שבעה שבועות עוד התהדרו הבנקים בהישגיהם ומנהליהם בשכרם השערורייתי, עכשיו אולי יתחילו העשירים להתבייש בעושרם החזירי.

לפתע פתאום שגורה כאן שפה פוליטית חדשה, אג'נדה פוליטית חדשה ופוליטיקאים מזן חדש. השפה היא שפת המחאה העממית, שמעולם לא היתה שפת הישראלים, האג'נדה היא חברתית, גם היא לא האג'נדה הישראלית השגורה, הביטחונית והצבאית, והפוליטיקאים החדשים הם צעירים בשנות ה-20 לחייהם, דור שמעולם לא הגיע לפוליטיקה בישראל, כאלו שלא מבינים כלום בפוליטיקה. מרוב שהם לא מבינים, הם חוללו כאן סיפור הצלחה מעורר השתאות: מה שהיה כבר לא יהיה. עכשיו המאבק נטוש רק על שיעור ההצלחה.

שיעור ההצלחה ייקבע מחרתיים בכיכר המדינה. השאלה היא איפה הייתם עד עכשיו, ואיפה תהיו בערב של ה-3 בספטמבר. כי מי שלא בא, לא קיים כאזרח בארץ הזאת.

http://www.haaretz.co.il/hasen/images/0.gif

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©